למדוד כדי לראות
איך שאלונים קצרים כמו PHQ-9 ו־GAD-7 עוזרים לראות מה משתנה, ולתפוס מוקדם את מה שאנחנו מפספסים
רובנו בטוחים שאנחנו יודעים איך המטופלים שלנו מרגישים. אנחנו פוגשים אותם כל שבוע, שומעים, רואים. ובכל זאת, יש תחום אחד שבו המחקר די חד: לזהות הידרדרות, אנחנו פחות טובים ממה שנדמה לנו.
מה שהעין מפספסת
במחקר של האנן ועמיתיו מ־2005 התבקשו מטפלים לחזות אילו מהמטופלים שלהם צפויים לסיים את הטיפול במצב גרוע יותר מבתחילתו. המטפלים כמעט שלא זיהו את המטופלים האלה, בעוד ששיטה פשוטה שהתבססה על שאלונים שהמטופלים מילאו זיהתה את רובם.
זה לא אומר שמטפלים לא קשובים. זה אומר שמגמות איטיות קשה לראות מבפנים, שבוע אחרי שבוע. ושמטופלים לא תמיד מספרים לנו, בחדר, שקשה להם יותר.
מה קורה כשמודדים
מייקל למברט, מהחוקרים המרכזיים בתחום, הראה בשורה של מחקרים שכאשר מטפלים מקבלים משוב שוטף מתוך שאלונים שהמטופלים ממלאים, התוצאות משתפרות. ההשפעה הגדולה ביותר נמצאה דווקא אצל המטופלים שלא התקדמו כמצופה: המשוב איפשר לזהות אותם מוקדם, ולשנות משהו.
הגישה הזו נקראת ניטור תוצאות שוטף (routine outcome monitoring). היא לא דורשת מערך מחקרי. רק שאלון קצר, באופן קבוע, ומבט על הגרף.
שני שאלונים קצרים שכדאי להכיר
- PHQ-9: תשעה פריטים על תסמינים של דיכאון בשבועיים האחרונים. פותח על ידי קרונקה, שפיצר וויליאמס ופורסם ב־2001.
- GAD-7: שבעה פריטים על חרדה. פותח על ידי שפיצר ועמיתיו ופורסם ב־2006.
שניהם קצרים (פחות משלוש דקות למילוי), נחקרו בהרחבה, ונמצאים בשימוש רחב בעולם. הם לא מחליפים הערכה קלינית, אבל נותנים נקודת ייחוס עקבית.
איך עושים את זה נכון
- אותו שאלון, באופן קבוע. כל פגישה, או כל שתיים. העקביות חשובה יותר מהתדירות.
- להסתכל על המגמה, לא על נקודה אחת. שבוע קשה הוא לא הידרדרות. שלושה שבועות ברצף, אולי כן.
- לדבר על זה עם המטופל. ״אני רואה שהציון עלה בשלושת השבועות האחרונים. מה את רואה?״ השאלון פותח שיחה, לא סוגר אותה.
- לשים לב לפריטים בודדים. בחלק מהשאלונים יש פריטים שמחייבים התייחסות מיידית, ללא קשר לציון הכולל.
החסם האמיתי: הלוגיסטיקה
בסקירה מ־2015 על הטמעת ניטור שוטף בקליניקות, בוזוול ועמיתיו מציינים שאחד החסמים המרכזיים הוא פרקטי: למי יש זמן לחלק שאלון, לחשב ציון ולשרטט גרף? כשזה קורה על נייר, זה נגמר אחרי שלושה שבועות.
מקורות
- Hannan, C., Lambert, M. J., et al. (2005). A lab test and algorithms for identifying clients at risk for treatment failure. Journal of Clinical Psychology, 61(2), 155–163.
- Lambert, M. J., & Shimokawa, K. (2011). Collecting client feedback. Psychotherapy, 48(1), 72–79.
- Boswell, J. F., Kraus, D. R., Miller, S. D., & Lambert, M. J. (2015). Implementing routine outcome monitoring in clinical practice: Benefits, challenges, and solutions. Psychotherapy Research, 25(1), 6–19.
- Kroenke, K., Spitzer, R. L., & Williams, J. B. W. (2001). The PHQ-9: Validity of a brief depression severity measure. Journal of General Internal Medicine, 16(9), 606–613.
- Spitzer, R. L., Kroenke, K., Williams, J. B. W., & Löwe, B. (2006). A brief measure for assessing generalized anxiety disorder: The GAD-7. Archives of Internal Medicine, 166(10), 1092–1097.
רוצים לשמור על הרצף, בלי עוד ניירת?
be.tipul מכינה אותך לכל פגישה, מסדרת את הסיכום מכמה נקודות, ומטפלת בשוטף. 14 יום בחינם, בלי כרטיס אשראי.
מנסים את be.tipulעוד מהבלוג
יצאנו מהקליניקה. הראש נשאר בפגישה.
משימה פתוחה אחת אחרי פגישה יכולה ללוות אותנו עד הלילה. המחקר מראה שלא צריך לסיים אותה כדי להשתחרר ממנה: מספיק לתכנן אותה נכון.
הדקה שלפני הפגישה
בין מטופל למטופל יש בדרך כלל כמה דקות, ולפעמים אפילו לא. המחקר על מעברים בין משימות מסביר למה זה קשה, ודקה אחת של הכנה משנה את הפגישה.
הסיכום שנכתב בערב כבר לא אותו סיכום
הזיכרון של פגישה מתחיל להשתנות כבר בדקות שאחריה. מה נעלם ראשון, מה נשאר, ואיך כמה נקודות מיד בסוף שומרות על מה שבאמת קרה בחדר.